מוקה שלי, היום המסע שלנו נגמר, נישקתי אותך בפעם האחרונה, לקחתי שאיפה ארוכה מהריח שלך ונתתי לך ללכת . מעולם לא כתבתי על שום דבר כזה בעבר כי אני פשוט פחות אוהבת לשתף את הרגשות האלה עם כולם. אבל עלייך חשוב לי לכתוב, חשוב לי שידעו, זה מרגיש שזה מה שאני צריכה לעשות אולי גם קצת כדי להתחיל להשלים עם העובדה שאת כבר לא פה. היית שלי מאז שנולדת, גורה פיצפונת, וכמה התרגשתי שהגעת, הפכת את העולם שלי למקום מאושר, הכנסת לי אור לחיים ושמחה. כמה הייתי נהנית לחזור הבייתה לקבלת הפנים שלך, לקפיצות שלך, להתרגשות הזאת שהיית רואה אותי, והתרגשתי איתך, קפצתי השתוללתי נישקתי וחיבקתי אותך עד שרק רצית שאעזוב אותך. הייתי מאוהבת בך אהבה שאי אפשר להסביר במילים ואת החזרת לי טונות של אהבה, ללא תנאים, ככה זאת אהבה של כלב, ורק מי שיש לו כלב יכול להבין את זה. לראות אותך מזדקנת הייתה חוויה מאוד קשה עבורי, איך את משתנה פתאום וכבר פחות נובחת, ופחות שמחה, פחות פעילה.. אבל אני שמחה שזכיתי בך לכל כך הרבה שנים, העברת איתי 17 שנים שבהן עברת איתי הכל, היית לידי בזמנים קשים, עברת איתי משברים, לקחתי אותך איתי תמיד לכל מקום.. כי זה ברור.. את חלק ממני. בחודשים האחרונים כבר הבנתי שהרגע הזה קרב אבל קשה להשלים עם זה, קשה להבין איך אפשר בכלל לדמיין את החיים בלעדייך. הגיע הזמן שלך.. אני שמחה שיכולתי להעניק לך חיים טובים ומלאי אהבה כמה שיכולתי, תודה לך ותודה עלייך אני אוהבת אותך לעולמים ולעד תהיי נצורה בליבי ♥